Bookmark and Share

נוגה מ.

אוקטובר 2006–10–21
 
כשהגעתי לראשונה לסדנת הבית הפנימי, התחושה העיקרית שהציפה אותי היא פחד. פחדתי מאנשים חדשים, פחדתי מתגובותיהם, פחדתי מדחייה ובעיקר פחדתי מעצמי, ממה שיש בפנים.
 
השער הצבוע בצבע תכלת של הבית של טלי ריכך את הכניסה הראשונה לעולמו של הבית שלי.
כל שבוע, היה עולם בפני עצמו, התעסקות בנושא אחד ספציפי שמביא איתו אין ספור תחושות כמו – כעס, עצבות, שמחה, עלבון, התרגשות, ציפייה ושנאה.
כל שבוע, עוד שכבה מתקלפת לה ומשאירה צלקות כואבות על העור של שנים של חוסר נאמנות לעצמנו. לעצמי.
המילים לא מספיק חזקות כדי להעביר את התחושות העוצמתיות שיצאתי איתן כל שבוע אחרי הסדנא, ההבנה שהבית שקיים בתוכי אינו מספיק טוב לי, עבור מי שאני היום, והרצון העצום שלי לפרוץ את החומות שלו ולהקים בית נכון יותר, בריא יותר, נאמן יותר עבורי.
 
אין ספק שהעבודה היא יומיומית, לתפוס את הרגעים הקטנים שאני רגילה להגיב אליהם בצורה מאד אינסטינקטיבית ולתת עליהם את המחשבה הנוספת הזו שמביאה לידי ביטוי את הרצונות האמיתיים שלי לא מתוך אנוכיות אלא מתוך נאמנות ומקום של "מה יעשה לי טוב" ולא "מה מצופה ממני שאני אעשה עכשיו".
 
זה לא פשוט, לדאוג לעצמי. ממקום של קודם כל שכולם מסביבי יהיו מרוצים ורק אח"כ אני אראה מה אני רוצה, סדרי העדיפויות שלי בחיים השתנו. זה לא פשוט ואין ספק שיש הרבה הרמות גבה על המעשים שלי, אבל אני חולפת מעל אותה ביקורת ולא נותנת לה להיכנס למקום הזה שתמיד היה גורם לי להרגיש לא בסדר.
 
טלי במסירותה ואהבתה החזקה, מעניקה מתנה שאין שנייה לה – נתינה ללא שיפוט ונטולת ביקורת. החיבוק החם שהיא נותנת בבוקר יום שישי ובסיום הסדנא מחזיק את עצמו לאורך כל הסופ"ש שבו נשארתי עם המחשבות, הבכי והתובנות כיצד להעניק לעצמי חיים מתוקנים ובריאים יותר.
 
אני מקווה שאוכל להחזיק את החוויות מאותה סדנא לכל חיי, לשמור ולזכור את רגעי העצב הקטנים לצד השמחות הגדולות.
כי אין ספק ש"הבית הפנימי" שלי מתחיל לקבל צורה אחרת כל יום מחדש, צורה שאני בונה בעצמי. צורה שמתאימה לי, נאמנה, חמה ואוהבת.
 
באהבה גדולה,
נגה מ.